בשנת שתים עשרה לאחז וגומר. יחזור הספור לכתוב ממלכי ישראל, ואמר שבשנת שתים עשרה לאחז מלך בשמרון הושע בן אלה, וגם במספר השנים האלה יש קושי רב, (א״ה ראיתי והנה קושית הרב והתרה מבולבלים ומסופקים יותר מהחשבון עצמו, ולכן ראיתי להרחיב ולבאר הספק הנמצא בחשבון זה והתרתו כפי סדר עולם וכפי המפרשים, והנה הספק הוא בשנות הושע בן אלה, כי הכתוב אומר כאן שמלך בשנת י״ב לאחז ומלך ט׳ שנים, וכפי החשבון האמיתי משנות פקח תמצא שמלך הושע משנת ד׳ לאחז עד שנת שש לחזקיה שנלכדה שומרון שהוא יותר מט״ז שנה, ולהתיר ספק זה אמרו שהתשע השנים שנמנו כאן הם נמנים ממרדו במלך אשור, כי קודם זה לא היה מלך כ״א עבד למלך אשור וכו׳. ועיין מזה בסדר עולם פרק כ״ב ורש״י ורד״ק לזה המקום): כי הנה הושע בן אלה מלך תשע שנים וששה מהם היו בימי חזקיהו, וכפי זה הנה מלך בארבעה לאחז לא בשנת י״ב שאמר כאן, ולתקן זה אמרו בסדר עולם שהיו תשע שנים למרדו, כי הוא מלך בשנת ארבע לאחז עד שנת שש לחזקיהו, ובשנת שתים עשרה לאחז שהיה שנה שמינית להושע מרד במלך אשור, ומשעה שמרד עד סוף מלכותו היו תשעת השנים שזכר הכתוב והותרה בזה השאלה הרביעית:

והנה ספר הכתוב שעשה הרע בעיני ה׳ אבל לא כשאר מלכי ישראל שהיו לפניו, וחז״ל (גיטין פ״ח ע״א) אמרו שהעביר כל אותם פרדסיאות, רצה לומר שומרים שהושיב ירבעם בן נבט על התחומין שלא יעלו לירושלם כדי שיעלה מי שרוצה לעלות, ושעשה זה בחמשה עשר לחדש אב, ולפיכך היו ישראל עושים יום טוב בחמשה עשר באב.

(ג-ד) ושבימי הושע בן אלה זה עלה עליו שלמנאסר מלך אשור, והושע נשתעבד אליו והיה נותן אליו מנחה שנה בשנה, ולפי שהושע קשר בשלמנאסר ושלח מלאכים אל מלך מצרים להשלים עמו נגד שלמנאסר, ולכן חדל לשלוח אליו מנחה כמנהגו, עלה שלמנאסר מלך אשור שמרון ויצר עליה, ואז תפש את הושע מלך ישראל ויאסרהו בית כלא. ואפשר לומר שקודם עלות שלמנאסר על שמרון עצר ואסר בבית כלא את הושע המלך, אולי הלך אליו או מצאו באחת הערים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

(ה-ו) ואחרי היות הושע בידו עלה מלך אשור על שמרון ויצר עליה שלש שנים, ובשנה התשיעית למלכות הושע, לכד מלך אשור את שמרון והוליך את ישראל גולי׳ לאשור ויושב אותם בחלח ובחבור נהרי גוזן וערי מדי, וזה היה הגלות השלישי שגלו ישראל והגלו בו עשרת השבטים על ידי שלמנאסר, כי כאשר לכד את שמרון לכד את כל שאר ערי ישראל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ולכן ספר הכתוב בזה על מה עשה ה׳ ככה לארץ הזאת ולמה נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים, ואמר שהיה זה לפי שבני ישראל חטאו לה׳ אלהיהם המעלה אותם מארץ מצרים מתחת יד פרעה, ולכן היה מדה כנגד מדה שישובו בגלות אחר בארץ יותר רחוקה ממצרים ותחת יד מלך אשור שהיה קשה מפרעה ויתמידו בגלות זמן יותר רב מגלות מצרים. והיה מסכלותם שהיו יראים את אלהים אחרים אשר לא יוכלו להרע להם וגם הטיב לא ידעו ולא היו יראים מהאל יתברך אשר הם בידו כחמר ביד היוצר.

ולפי שהם הלכו בחקות הגוים אשר הוריש ה׳ מפניהם, היה משורת הדין שיענשו גם כן והוא שתקיא הארץ אותם כאשר קאה את הגוים אשר לפניהם. ואמרו ומלכי ישראל אשר עשו, רוצה לומר שהלכו גם כן בחקות מלכי ישראל שתקנו ועשו לעבודה זרה:

ואמר עוד ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה׳ אלהיהם, רצה לומר שהיו אנשים מהם מסלקים ממנו יתברך הידיעה בעניני בני אדם, והיו אומרים (יחזקאל ח׳ י״ב) אין ה׳ רואה אותנו עזב ה׳ את הארץ, והיה זה בחשבם שמפני עונותיהם לא היה משגיח בהם והיו נעזבים להנהגת המשרתים, ולפי שזה הוא הפך האמת אמר אשר לא כן, וגם בזה היה להם העונש מדה כנגד מדה, כי אם הם אמרו שהשם לא היה רואה אותם, כן קרה להם כשהסתיר פניו מהם והיו לאכול, עוד אמר ויבנו להם במות בכל עריהם ממגדל נצרים עד עיר מבצר, רצה לומר שהיו כל כך אדוקים בעבודה זרה שבכל מקום היו בונים במות לעבדה, והקטון שבמקומות שהוא מגדל נוצרים, רוצה לומר המגדל שכל אדם היה עושה בכרמיו ופרדסיו לשמור ממנו הפירות, שלכן קראו מגדל נוצרים ושומרים, שם היו גם כן עושים במות, עד עיר מבצר, שהוא המקום הגדול, כי בכל מקום כקטון כגדול היו בונים במות לעבוד עבודה זרה.

(י-יא) ולא די מה שהיו עושים בתוך הערים אבל גם מחוץ להם בשדה היו מציבים מצבות ואשרים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, והיו מקטרים שם כמו שהיו עושים הגוים אשר הגלה ה׳ מפניהם, והיו עושים כל הדברים הרעים האלה כדי להכעיס את רבונם ומכונים למרוד בו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והראיה על זה שעבדו הגלולים, שהם דברים מתועבים ונמאסים בעצמם, לא לתכלית אחר כי אם בעבור אשר אמר השם להם לא תעשו את הדבר הזה, כי זו היא ההכעסה אשר זכר. וגם בזה קבלו ענשם באותה מדה, הם טמאו הערים והמגדלות הגבעות והשדה, והיה מענשם שלא ישאר להם דבר לא עיר ולא מקום בבית ובשדה, וכמו שהם הכעיסו את השם, כך אמר וימאס ה׳ בכל זרע ישראל.

(יג-יד) ויעד ה׳ בישראל וביהודה, רצה לומר שהתרה והעיד השם יתברך בהם ביד נביאיו לומר שובו מדרכיכם הרעים ושמרו מצותי, ולא שמעו ויקשו את ערפם כערף אבותם, אותם שלא היו מאמינים בה׳ אלהיהם, כתרח ונחור שלא היו משערים דבר מהאמונה האמתית וכעובדי העגל ושאר הממרים, וגם בזה קבלו ענשם באותה מדה, כי כמו שהם לא שמעו בקול ה׳ ככה לא שמע השם אליהם כאשר קראוהו בעת צרתם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ואמר עוד וילכו אחרי ההבל, להגיד שזבחו לשדים לא אלוה, שהבל המה מעשה תעתועים, וגם הם החטאים בנפשותם ספו תמו מן בלהות ונעשו הבל:

עוד זכר שעשו להם מסכה שנים עגלים, והמסכה הם הצורות שעושים בחכמת התכונה הנקראות טלסמאות, ואולי שהעגלים נעשו גם כן בזה האופן להתמיד המלכות והעבודה, ולזה סמך אליו ויעשו אשרה וישתחוו לכל צבא השמים, כי היה כל זה להוריד להם רוחניות הכוכבים לפי מחשבתם, ויעבדו את הבעל, שהיא העבודה לשמש.

ולהיותו המאור הגדול בזה העולם השפל נקרא בעל כמו שפירשתי, (דף רנ״ו ע״א) ולכן היו מעבירים את בניהם ואת בנותיהם באש, לפי שהשמש הוא גובר ביסוד האש.

ואמר ויקסמו קסמים וינחשו, להגיד כי היו משתדלים באלה התחבולות שאין בהם ממש כדי לדעת העתידות והיו עוזבים ומואסים דברי הנביאים העומדים בסוד ה׳ מודיעים הדברים בשלמות׳, וכלל כל דרכיהם הרעים באמרו ויתמכרו לעשות הרע בעיני ה׳ להכעיסו:

ולפי שהכתוב ספר בכאן דרכים רבים מעבודה זרה, ראיתי לעיין בהם כדי לכלול מיניהם ותמונתם. ואומר שהנה הרמב״ן בפירוש התורה בפרשת וישמע יתרו (דף נ״ט ע״ב), כתב שכפי מה שיורו הכתובים בענין עבודה זרה היו שלשה מינים. כי הראשונים החלו לעבוד את המלאכים שהם השכלים הנבדלים, בעבור שידעו להם שררה על האומות כענין שכתוב (דניאל י׳ ט״ז) שר מלכות יון ושר מלכות פרס, וחשבו שהיה להם יכולת להטיב או להרע, ואלה הם הנקראים בתורה ובנביאים אלהים אחרים מאלהי העמים, כי המלאכים נקראים אלהים, כמו שאמר (דברים י׳ י״ז) הוא אלהי האלהים, (תהלים צ״ז ו׳) וישתחוו לו כל אלהים, (שמות י״ח י״א) כי גדול השם מכל האלהים, ואף על פי שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון, וכך אמרו רבותינו (מנחות דף ק״י ע״א) דקרו ליה אלהא דאלהיא, עכ״ז היו עובדים את הנבראים האלה, ועל זה אמר הכתוב (שמות כ״ב י״ט) זובח לאלהים יחרם: והמין השני בע״ז הוא שחזרו לעבוד לצבא השמים לשמש או לירח או למזל מן המזלות, כי כל אחת מהאומות ידעה כח המזל המושל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתו יגבר המזל ויועיל להם, ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות בפסילים ואשרים וחמנים בשעות אשר להם הכח כפי מעלתם והיו נותנים בעם כפי מחשבתם כח והצלחה, והיו לכל אלה הכתות נביאי שקר מגידים להם העתידות בחכמת הקסם והניחוש: והמין השלישי בע״ז הוא מה שחזרו אחרי כן לעבוד את השדים שהם רוחות, לחשבם כי גם מהם יש ממונים על האומות להזיק לצריהם, כמו שנתפרסם זה בחכמת ניגרומנציא״ה גם בדברי רז״ל, ועל זה נאמר (דברים ל״ב י״ז) יזבחו לשדים לא אלוה, כלומר שאינם כמלאכים שנקראים אלוה, והם חדשים לפי שלמדו ישראל זה מן המכשפים במצרים, והנה התורה אסרה כל עבודה בלתי ליי׳ לבדו, ולכן הזהיר (שמות כ׳ ג׳) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לרמוז למלאכים שהם לפני השם, ואמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל, כנגד המין השני שהוא מצבא השמים, ואמר ואשר בארץ ואשר במים מתחת לארץ, כנגד השדים שהם מתחת מים ושוכניהם, וכך אמרו ז״ל (מכילתא פר׳ יתרו דף כ״ה ע״ד) לרבות את הבוביא (פי׳ דמות אדם נברא במים) ועל כלם אמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם, זהו דעת הרב והוא אמתי כפי הוראת הכתובים. אך אמנם הודיע הדבר בדרך כולל בסוגיו, וגם השמיט מינים אחרים מהע״ז שלא זכר, ולכן ראוי לפרט בו עוד המאמר ולבאר כמה מינים מהע״ז נמצאו בקדמונים כפי עדות הכתובים ודברי חז״ל, כדי שתראה שכלם הגיד הכתוב בכאן שהיו עבדים ישראל איש לא נעדר. ואומר שכאשר נחפש הענין הזה היטב, נמצא העבודות הזרות שהיו עושים נכללות בעשר׳ מינים: המין הראשון הוא הראשון שזכר הרמב״ן ז״ל, שהיו עובדים למלאכים, לחשבם שהם היו שרי האומות ושהם היו מטיבים לעובדיהם, ועל זה אמר בכאן בספרו חטאות ישראל, ויראו אלהים אחרים, שהמלאכים נקראים כן כמו שנזכר: המין השני הוא השני גם כן שזכר הרב, שהוא העבודה לצבא השמים כוכבים או מזלות, ויעבדום בחשבם שיש להם מבוא גדול בעניני הארץ וצאצאיה, כענין שכתוב (ירמי׳ ח׳ ב׳) ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום וגו׳, וכמו שאמר בתורה (דברים ד׳ י״ח) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק השם אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים, וכנגד זה המין גם כן נאמר בכאן וישתחוו לכל צבא השמים. ולפי שהשמש הוא הפועל הגדול והתחלת ההויו׳ כלם והיו אומרים שאין צור כמוהו, אמר עליו בפרט ויעבדו את הבעל ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש, לפי שזאת היתה עבודת השמש להיותו גובר ביסוד האש: המין השלישי הוא העבודה לצורות והטלסמאות שהיו עושים בשעות ידועות כדי שידברו ויגידו העתידו׳, ועם היות שזה היה להם הורדת רוחניות הכוכב על אותה הצורה, הנה מניתי אותו מין בפני עצמו לפי שאנשי המין השני הם העובדים למזלות לא לצורות, כי אם להם בהיותם בשמים ממעל, וזה המין השלישי הוא מין אחר מהאנשים שהיו עובדים אותם הצורות, בחשבם שהיה בהם כחות לעשות מה שירצו, וכנגד המין השלישי הזה אמר בכאן ויעשו להם מסכה שני עגלים ויעשו אשרה, כי העגלים והאשרה היו אצלם צורות וטלסמאות: המין הרביעי מהעבודה היא עבודת הצלמים המיוחדים לגדול הצמחים ולעבודת האדמה, והיה ענין אנשי המין הזה מיוחד בצמחים ונקראה מלאכתם עוננות ובעליהם מעוננים, ולפי שהיה תכלית ענינם בחירת השעות המועילות להרבות תנובות הארץ ולחרוש ולזרוע כדי שתצליח התבואה, וכנגד זה אמר בכאן ויציבו להם מצבות ואשרות על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן: המין החמישי הוא צורת התרפים אשר יאמינו עושיהם שיורו גם הם באותות יצאו מאתם להגדת העתידות, ויאמרו השואלים בהם אם אצלח במה שאני רוצה לעשות, אראה במחזה או בחזיון לילה בתולה יפה ונר דלוק בידה, ואם לא, אראה כושי עם אבוקה כבה בידו, כאלו צורות התרפים היו סבה בעבודתם שיבוא בחלום או במחזה הסימן אשר ישים השואל לתשובתו, ועל המין הזה אמר הנביא (זכריה י׳ ד׳) התרפים דברו און, (יחזקאל כ״א כ״ו) שאל בתרפים, ולמה שהיה כפי מחשבתם הוראתם דומה להוראת האורי׳ והתומים, אמר (הושע ג׳ ד׳) אין אפוד ותרפים, וההבדל ביניהם כהבדל הדבר המוחש האמתי לצורות המדומות הכוזבות, וכנגד המין הזה אמר כאן ויעשו דברים רעים להכעיס את השם, כי היו מכעיסים אותו בעשותם התרפים בדמות הכלים המקודשים, ר״ל האורים והתומים: המין הששי מהעבודה הוא מה שהיו עובדים בעל חי אחד, לחשבם שהיה בו רוחניות מהעליונים, וכן היה ענין העשתרות, וכמו דגון שקוץ פלשתים, וכמו שתעו הכשדים בתנין הגדול שאחז״ל (במעשה בל) שהמית דניאל, והכשדים אשר באו להתישב בארץ ישראל אנשי בבל עשו את סכות בנות, ואמר רב יהודה בפרק ארבע מיתות, (סנהדרין דף ס״ג ע״ב) שהיו עובדים תרנגולות, ואנשי כות עשו את נרגל שהוא התרנגול, ואנשי העוים את נבחן ואת תרתק, שהיו כלב וחמור כמו שזכרו חז״ל במקום הנזכר. ולפי שהיה פחתות ולגלוג גדול שאנשים בעלי שכל יעבדו לבעלי חיים בלתי מדברים, אמר כאן כנגד המין הזה ויעבדו הגלולים אשר אמר השם להם לא תעשו את הדבר הזה: המין השביעי מהעבודה היא אשר היו עושים למתים או לעצמותיהם, בחשבם שהיה בהם ידיעה בעתידות וחלקו על מה שאמר שלמה (קהלת ט׳ ה׳) והמתים אינם יודעים מאומה, ומזה המין היה האוב והידעוני ודורש את המתים שכתוב בתורה (דברים י״ח י״א) וזה המין נקרא ביחוד קסם, ועליו אמר הנביא (ישעי׳ ח׳ י״ט) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים, וכנגד המין הזה אמר כאן ויקסמו קסמים: והמין השמיני מהעבודה הוא מה שהיו עושים לקיסרים ומלכים שהצליחו במלחמותיהם וכבשו ארצות רבות, אמרו שאין זה מבלתי כח אלהי, והיו עושים דמות צורותיהם להשתחוו׳ להם כי יאמרו שהאלהים שמם בארץ במקומו, וכזה היה ענין נבוכדנאצר שהיו חושבים אנשי ארצו כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו תעלה הצלחתם עם הצלחתו, וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו, (א״ה כל זה תמצא באריכות בתנחומא פר׳ וארא בפסוק ראה נתתיך לפרעה וכו׳ ודוק): וסנחריב שאמר (ישעי׳ י״ד ט״ו) אעלה על במותי עב אדמה לעליון, וחירם וחביריו שעשו עצמם אלוקות, וכנגד המין הזה אמר כאן כי קרע ישראל מעל בית דוד וימליכו את ירבעם בן נבט וידח ירבעם את ישראל מאחרי ה׳ והחטיאם חטאה גדולה: והמין התשיעי הוא מהאנשים השופטים כפי הדברים הנופלים במקרה שגם הם יחשבו לשפוט בעתידות כפי ההקדמות הכוללות אשר להם ישפטו מכחם את אשר יהיה באחרית הימים, וזה המין יקרא בייחוד ניחוש, ועליו אמר הנביא (יחזקאל כ״א כ״ו) קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד, ומזה המין היו הגורלות למיניהם, ולזה אמרו (סנהדרין דף ס״ה ע״ב) הפסיקו נחש או שועל בדרך, וכנגד המין הזה אמר הכתוב בכאן וינחשו: והמין העשירי מהעבודה הוא השלישי שזכר הרמב״ן, בתתם כח וממשלה לשדים הנמצאים לפי אמונתם באויר, מהם יחשבו שהם עצמים נבדלים ומופשטים מחמר, ומהם יאמינו שהם מורכבים מהאויר והאש, וחשבו להמשיכם בזבחים או בלחשים שלהם סגולה ולהביאם בזמן והמקום אשר ירצוהו, וזה המין יקרא בייחוד כשפים, ולהיותו יותר נמצא בנשים כפי חולשת דעתן אמר (שמות כ״ב י״ז) מכשפה לא תחיה, ומזה המין הוא החובר חבר, ועליו אמר (ויקרא י״ז ז׳) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ואמר (דברים ל״ב י״ז) יזבחו לשדים לא אלוה, ולפי שאלה הנמצאים אין בהם ממש, אמר יתברך על זה (שם שם כ״א) הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, וכנגד המין הזה אמר כאן וילכו אחרי ההבל ויהבלו, וכל העבודות האלה כלל הנביא באמרו ויתמכרו לעשות הרע בעיני ה׳, כי העובד באיזה מין שיהיה מהם הוא מכעיס מקציף את השם מאזרי זיקות. הנה התבאר מזה שדרכי העבודות הזרות נכללות באלה העשרה מינים ושכלם נמצאו בבני ישראל, והנה לא זכרתי אותם בקדימה ואיחור כפי הפסוקים כי אם כפי מדרגותם, ועל אלה המינים נחלקו האמונות בקדמונים, והיו עושים בהם שרש מהמוחש, ר״ל מההצלחות אשר היו נמשכות אליהם ויחסום אל אלהיהם, כמו שאמר (ירמי׳ מ״ד י״ח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל, גם אמר חבקוק (חבקוק א׳ ט״ז) על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה, ואמר איוב (איוב י״ב ו׳) ישליו אהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו, וכפי האמת מהעשרה מינים האלה השמנה האחרונים מהם המיוסדים על קו תוהו ואבני בוהו, לפי שהם דברים יוצאים מהאמת ומהמושכל, אמנם שני המינים הראשונים מהשכלים הנבדלים והכוכבים והמזלות יש להם מציאות בעצמ׳, אבל העבודה להם היא שגעון ותמהון לבב, לפי שהשכלי׳ הנבדלים והגרמים השממיים כוכבים או מזלות כחותיהם הם מוגבלות ולא יגיעו אלא על המוכן אליו, כי כמו שכח האש לחמם והמים לקרר, כן כח מאדים על דרך משל להשמיד ולהחריב, וכח צדק להצליח ולהעשיר, ואין בידם לשנות ההורא׳ ההיא ולהשפיע ההפך על המקבל בין שיעבוד עבודה או לא יעבוד אותה, כמו שאין כח במים לפעול בהפך טבעם, ואולם כשיכין המקבל עצמו לקבל השפע ההוא המגיע מצד טבע הכוכב, כמו לקבל הלחות מצד הלבנה והחמום על ידי האש ויקבלהו, אין זה ממה שיחייב שהפעל ההוא מגיע מצד הפקת רצון הכוכב, כי הוא פועל בטבע כפי ההכנה, וזהו שרש רוב הטעות בעובדי עבודה זרה שהיו חושבים שהשפע המגיע מהכוכב היה מצדו הפקת רצונו על ידי פעולה שהיו עושים לפניו, ולא שתו לב שהפעולות ההם לא יעשו דבר, או שבדרך טבע יתנו הכנה במקבל לפי שיכולת הכחות העליונות מוגבל והם פועלות כפי הטבע לא על צד הרצון, וזה כענין בעל פעור שהיה כחו לשלשל הלחות לפורעים לפניו, ואחז״ל (סנהדרין דף ס״ד ע״א) שהכומרים היו מאכילין אותו תרדין ומשקין אותו שכר ידוע ובזה היה המקבל מוכן, והיה הפעל נמשך מהפוער הן שיהיה צריך לכך או בלתי צריך. לפי שהיה פועל בטבע ולא על צד הרצון, ולזה לא תהיה התפלה והעבודה ראויה אליהם, אחרי שאין בהם יכולת לשנות את תפקידם ומעשיהם, כי אם לש״י שהוא פועל על צד הרצון ובדרך החסד הגמור בין שיהיה המקבל מוכן או בלתי מוכן כפי מה שירצה, ולזה אמר הנביא כמהביל עניניהם (ירמי׳ י׳ ה׳) אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם הטב אין אותם, ואמר על הצורו׳ מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו מסכה ומורה שקר וגומר, ואמר (חבקוק ב׳ י״ח) לעשות אלילים אלמים ואמר (שם שם י״ט) האומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם וגומר, ופסוקים רבים אחרים מורים על זה:

ויתאנף ה׳ מאד וגומר. אחרי שזכר הכתוב חטאת ישראל ופשעיהם, זכר ענשם באמרו שהתאנף השם מאד והסירם מעל פניו, והיה זה בגלות אשר הגלם מלך אשור ולא נשאר בארץ הנבחרת כי אם שבט יהודה לבדו, ר״ל מלכות יהודה שנכלל עמו בנימן ואנשים מבני שמעון שבאה נחלתם עם שבט יהודה כמו שנזכר בספר יהושע (יהושע י״ט).

ואמר שגם יהודה לא שמר מצות ה׳ אלהיהם והלכו בחקות ישראל, אבל לא הוגלו עמהם יחד, אם בעבור בית השם שהיה בתוכם והיה מגין בעדם, וגם לפי שמלכי יהודה לא היו רשעים כמלכי ישראל והיה חרבן ארץ ישראל בימי חזקיהו איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע שזכותו הגין על ירושלם כמו שיתבאר, וגם עשה הקדוש ברוך הוא זה כדי שיראו בני יהודה בחרבן ארץ ישראל ואולי יתנו את לבם לשוב אל השם ולהסיר את אלהי הנכר מקרבם כדי שלא ילכו בגולה כאחיהם בני ישראל:

ואמרו וימאס השם בכל זרע ישראל ויענם ויתנם ביד שוסים, אין זה אחר החרבן אבל הגיד איך היה ונתגלגל ענין החרבן שזכר, ולזה אמר שמאס השם בכל זרע ישראל ולכן ענה אותם ביסורים, כמו שאמר הנביא עמוס (עמוס ד׳ ו׳ ט׳, י׳ י״א) וגם אני נתתי לכם נקיון שנים בכל עריכם וחסר לחם בכל מקומותיכם ולא שבתם עדי נאם השם, הכתי אתכם בשדפון ובירקון וגו׳ ולא שבתם עדי נאם השם, שלחתי בכם דבר הרגתי בחרב בחוריכם עם שבי סוסיכם ולא שבתם עדי נאם ה׳, הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה ולא שבתם עדי נאם ה׳, הנה אם כן זכר הענוים והיסורין שבאו עליהם קודם החרבן בהדרגה, ועליהם אמר כאן ויענם ה׳ ויתנם ביד שוסים.

וזכר שהתחלת רשעתם היה כסופם והראש והסוף היה אחת בהם, כי הם קרעו ממלכת בית דוד וימליכו את ירבעם, ועם היות שהשם יתברך גזר זה ויעדו על ידי נביאיו, הנה הם המליכוהו מעצמם לא על ידי נביא, כי לא שאלו את הנביא שיבחר ביניהם מלך כמו שעשו בזמן שמואל, אבל הם מעצמם בחרו אותו, וירבעם כשראה רשעתם בעזבם בית דוד לא האמין בהם, ולכן ירא פן יעזבוהו כמו שעזבו את בית דוד, ומפני זה הדיח את ישראל מאחרי ה׳ והחטיאם חטאה גדולה כדי להתחזק במלכותו, והמה החזיקו ברשעתו ולא סרו ממנו. הנה אם כן סרו מהר מבית דוד שהיו מלכי צדק והחזיקו בבית ירבעם למלוך אדם חנף, ולכן היה משורת הדין שאחרי שהמה לא סרו מחטאת ירבעם בשנים רבות יסיר השם אותם מעל פניו לפי שראה כי כלתה אליהם הרעה, וזה היה סבה שגלה ישראל מעל אדמתו בדרך אשור עד היום הזה. וכבר יסופק על זה למה נחרבה ארץ ישראל בימי הושע בן אלה ולא נחרבה בימי שאר המלכים שהיו יותר רשעים ממנו? וכבר התעוררו אליו חז״ל במסכת גיטין פרק המגרש אמרו שם, (גיטין פ״ח ע״א) אמר ר׳ יהושע בן לוי, לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה שבעה בתי דינין ע״ז, ואלו הם ירבעם בן נבט, בעשא בן אחיה, ואחאב בן עמרי, ויהוא בן נמשי, ופקח בן רמליהו, ומנחם בן גדי, והושע בן אלה, שנאמר (ירמיה ט״ו ט׳) אומללה יולדת השבעה נפחה נפשה באה שמשה בעוד יומם וגומר, אמר ר׳ אמי מאי קראה? (דברים ד׳ כ״ה) כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם. אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב כתיב בהושע בן אלה ויעש הרע בעיני ה׳ רק לא כמלכי ישראל, וכתיב עליו עלה שלמנאסר מלך אשור? אמר להו אותן פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע ובטלן, אף על פי כן לא עלו ישראל, אמר הקב״ה אותם שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי וגומר. העירו בזה על שתי סבות. אחת מפאת המלכים ורשעתם, ושלא נחרבה הארץ בעבור רשעת הושע בן אלה לבדו כי אם בעון כל המלכים שקדמו אליו והוא עמהם, שאעפ״י שלא היה כמוהם ברוע, היה נתוסף רשעתו על רשעתם ונעשתה הסבה יותר חזקה, וקרה בזה כמו שקרה לאדם המורגל במאכלים רעים שיחלה או ימות פתאום לא מפאת המאכל ההוא אשר אכל באותו יום קודם חליו או מותו כי אם בהתחבר רוע הנהגתו בכל הפעמים, ואם כן היה החרבן בימי הושע לפי שנתמלא סאתם. והסבה השנית שהעירו הוא מפאת עם ישראל, שאע״פ שהיה הושע מעט חוטא מהמלכים אשר קדמוהו, הנה באמת היה העם יותר שטוף בעבודה זרה וביתר העונות ממה שהיה בכל הזמנים הקודמים, וכמו שזכר הנביא עמוס, ובסבתם בא החרבן, והושע נלכד בשחתותם, ועל הסבה השנית הזאת העירו גם כן באמרם, תנא דבי אליהו מה נשתנה הושע בן אלה שגלו עשרת השבטים בימיו? אלא עד עכשו היתה עבודה זרה קשורה ביחיד וקשה לפי המקום ברוך הוא להגלות את הצבור בעון יחיד, כיון שבא הושע עמד ובטל כל המשמרות ואמר כל מי שיעלה לירושלם יעלה, ועליו הוא אומר ויעש הרע בעיני ה׳ רק לא כמלכי ישראל, עלה שלמנאסר מלך אשור ושמט קולר מצוארו ונתנו לצואר הרבים, מכאן אמרו כל העושה מצוה ואינו גומרה מתחייב בנפשו. ביארו בזה שבחטא העם ורשעתו שנתגלה בימי הושע כאשר נתן להם רשות לעלות לירושלם ולא רצו לעלות נחרבה הארץ. וכבר ספר הנביא עמוס, שמלבד העבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיה בישראל, היו עוד ביניהם החמס והגזל ועליו נחתם גזר דינם להחריב ארצם, והוא אמרו (עמוס ב׳ ו׳) על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. הנה הסבות האלה כלם חייבו הגלות והחרבן, ואלה הקרנות אשר פזרו את ישראל:

ויבא מלך אשור וגומר. ספר הכתוב שמלך אשור כאשר הגלה את ישראל מעל אדמתם, הביא מבבל ומשאר ארצותיו גוים רבים ויושיבם בערי שמרון תחת בני ישראל וישבו בעריהם, והנה לא זכר שהושיבם גם כן בשמרון אבל אמר וירשו את שמרון וישבו בעריה, שזה מורה שלא נתישבו בשמרון כי אם בערים הסמוכים אליה, והיה זה לפי ששמרון אחרי שמלך אשור בנה עליה מצור שלש שנים כאשר לכד אותה החריבה עד היסוד בה, כאשר ניבא עליה מיכה המורשתי (מיכה א׳ ו׳) ושמתי שמרון לעי השדה למטעי כרם, ומפני זה לא נתישבו בה הגוים ולא עשו בה ישוב כלל:

וספר שכאשר התחילו להתישב בארץ ישראל אותם הגוים אשר באו בה, לפי שלא היו יראים את השם היה השם יתברך שולח בהם אריות שהיו הורגים אותם.

ויאמרו למלך אשור הגוים אשר הגלית, רוצה לומר הגוים אשר הגלית והוצאת אותם מארצם להושיבם בערי שמרון לא היו יודעים משפט אלהי הארץ וישלח בהם האריות ויהרגום.

(כז-כט) ומלך אשור צוה שאחד מהכהנים אשר הלכו בגולה ישוב לארץ ישראל ויורם את משפט אלהי הארץ, ושבא הכהן שמה והיה מורה אותם איך יראו את ה׳, והיו הגוים עושים גוי וגוי מהם עבודת אלהיו הנכר והיו מניחים עבודה זרה שלהם בבתי הבמות אשר עשו בני ישראל השמרונים בהיותם על אדמתם בערי שמרון:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

וספר הכתוב שמות האלוהות אשר היו עובדים אותם הגוים, כי הנה אנשי בבל, עם היות שבזמן אחר היה שם העבודה זרה שלהם בל, כמו שאמר (ישעיה מ״ו א׳) כרע בל קרס נבו, הנה עתה עשו להם את סכות בנות, וכבר כתבתי שאחז״ל (סנהדרין דף ס״ג ע״ב) שהיה זה תרנגולת אחת או דמותה שהיו עובדים, ופירוש סכות בנות בלשונם תרנגולת עם אפרוחיה, ואנשי כות, שהיה עיר אחרת בארץ כשדים מהבאים להתישב בארץ, עשו להם את נרגל, שהוא התרנגול הזכר, ואנשי חמת עשו את אשימא, רצה לומר התיש שנקרא בלשון חז״ל ברחא קרחא, ופירוש אשימא אימרא, והעוים עשו את נבחז, שהוא הכלב שנובח בעזות, ואת תרתק, שפירשו בו צורת חמור, וכן אנשי ספרוים היו שורפים את בניהם לאדרמלך וענמלך אלהיהם שהם הפרד והסוס, כמו שפיר׳ חז״ל (שם) כל זה בפרק ארבע מיתות הנזכר.